ישנם אנשים רבים המעדיפים עושר על פני אושר.
בשנים האחרונות הרצון להיות אדם בעל כסף רב שקונה דברים גם אם הם מיותרים, גדל. אנשים
רבים קונים במבצעים גם אם הם לא משתלמים, משדרגים את הפאלפונים סתם, כי אין להם כוח
ללכת לתקן אותם וקונים דברים רבים שלא צריך על מנת להרשים או לגרום לסיפוק על ידי קניית
המוצר.
לעומתם ישנם אנשים, אמנם פחות בימינו, שמעדיפים
את האושר, אושר שנגרם על ידי בילוי עם המשפחה והחברים, שמחת חיים, הנאה גם ללא הכסף
והערכת הדברים הקטנים בחיים.
אישית,
אני אשמה בהעדפת עושר על פני אושר. אמנם לא לעתים קרובות כי אני מאוד אוהבת להיות עם
המשפחה, החברים ואני שמחה ומאושרת מהרגעים הקטנים בחיים אך גם כסף בשבילי הוא חשוב.
כן, כיף לקנות בגדים, נעליים ועוד דברים שאני לא צריכה כי יש לי את הצרכים הבסיסיים
ואני מודה שתמיד נחמד ללכת לקניון ולקנות עוד
ועוד. אך עם כל ההנאה מהעושר, לפי דעתי , הדברים
הקטנים בחיים, ההנאות עם המשפחה והחברים שוות וחשובות הרבה יותר מעושר.
אבל
אולי כן הייתי רוצה לחזור לזמנים שהיו פעם? כשהמשפחה הייתה הדבר שממנו מקבלים את הכי
הרבה אושר, כשאמא הייתה תמיד בבית , אבא היה עובד ואנחנו חוזרים מבית הספר, רואים
בית נקי, אוכל חם ולא כמו בזמנים אלו, כשאנחנו חוזרים הביתה ופותחים את הדלת עם
המפתח שהוצאנו מהתיק כי אין מי שיהיה איתנו בבית, הרי שני ההורים עובדים כדי שנוכל
לקנות עוד דברים מיותרים על מנת שנהיה בטוחים שאנחנו מאושרים. ואז אוכלים אוכל
שחיממנו בטבח הפרטי שלנו, המיקרוגל, ואז הולכים לחברה הכי טובה שלנו, המורה הפרטית
האהובה עלינו, האמא שתמיד מחנכת אותנו,
הטלוויזיה. כשאמא ואבא בעבודה אין מי שיחנך את הילדים כאשר הם חוזרים מבית הספר. אז הילדים הולכים לטלווזיה ושם
משלימים את כל שנות החינוך החסרות. הטלוויזיה
הופכת להיות סוכן החיברות של הילד, היא מתווכת בין הילד שחזר הביתה והוא מנסה להתחנך לבד ומלמדת אותו על העולם בו הוא חי,
מדגימה לו באמצעות הפרסומות שצריך לקנות המון דברים, לחיות בצורה מסוימת ושהחברה
מתנהלת רק בצורה אחת ויחידה. עכשיו, מוכן הילד לעולם הגדול, העולם המושלם שהראתה
לו האמא השנייה שלו שמחנכת אותו לפי עקרונותיה, הטלוויזיה שהוא כל כך אוהב.
הפרסומת היא דוגמה להדגמת הקפיטליזם הרגשי. האמא המושלמת? כנראה שלא. היא אומנם עובדת, עושה ספורט, אפילו מנקה את הבית ואולי אפילו להכין אוכל לילדים? לא לא. היא עובדת המון שעות אמנם מרוויחה המון כסף כדי לממן את מה שהיא לא צריכה אך האם זה שווה את זה? היא כבר לא מנקה את הבית אלא יודעת להתקשר למנקה ותוך כמה שעות הבית נקי, או ללכת לסופר ובמקום לקנות שניצל טרי היא קונה חבילת שניצלים קפואים, הכי "טוב" לבן שלה, ולחנך אותו? יש לה את העוזרת הפרטית, הטלוויזיה, מחנכת את הילד שלה מצוין, אך לא לפי החינוך שאמו רוצה אלא היא יודעת לחנך מעולה ממש לפי חוקיו של שדרן התוכניות הפרסומות.
וכשההורים חוזרים מהעבודה אחרי שהרוויחו המון כסף, שלא הרוויחו קודם, הם מנצלים את ההזדמנות ובמקום לשלם משכנתא, לסגור את החובות, הם טסים בפעם השמינית לחו"ל השנה כי למה לא? הם קונים עוד דברים בדיוטי פרי כי הם לא שם כל שבוע אלא רק כל שבועיים, וקונים עוד ועוד בגדים, נעליים, פאלפון חדש כי הישן בדיוק נשבר וההורים עובדים אז אין זמן לתקן, לכן הכי טוב וכמובן הכי לא משתלם שפשוט יקנו חדש. הרי עכשיו הם מרווחים יותר כסף אז למה לא לקנות מוצרים מיותרים גם אם יש דברים יותר חשובים לממן?
הפרסומת היא למכונת כביסה ומדגימה קפיטליזם צרכני. לכולנו יש מכונת כביסה בבית נכון? זהו מוצר הכרחי שכל משפחה חייבת שיהיה לה. גם עם המכונה הכי בסיסית, תמיד אפש להתסדר. אך הפרסומת מדגימה משפחה שכמובן שלא צריכה את מכונת הכביסה החדשה, אך ההורים יושבים ורואים איך פתאום הכל מתנקה, הילדים בבועה נקייה אך הם לא באמת צריכים את זה. אני בטוחה שהם יסתדרו מצוין גם בלי מכונת הכביסה החדשה אבל גם אמא התחילה לעבוד אז למה לא לקנות את הכי טוב גם אם אנחנו לא צריכים אותו.
לסיום, גם העושר וגם האושר חשובים. כולנו חוטאים לפעמים בהערכת העושר יותר מהאושר וקונים דברים שאנחנו לא צריכים. אך אנחנו מאושרים בחיינו ונהנים גם מהרגעים הקטנים עם המשפחה.